SURVIVOR BLOG

SURVIVOR BLOG BY OHAD KAB

המפגש הראשוני שלי עם התכנית ״הישרדות״ החל אי שם עוד בשנת 2000, הייתי אז בן 11, זאת הייתה העונה הראשונה של ההישרדות האמריקאית שהצטלמה במלזיה ועשתה רעש גדול. כבר אז הרגשתי שאני רוצה להיות חלק מהדבר הזה שנקרא הישרדות. משהו בפורמט ובחיבור לטבע הלהיב אותי מאוד. תמיד הרגשתי בתוכי שאני סוג של ילד פרא. אמנם ילד עירוני שרגיל לרעשי האוטובוסים והעשן, אבל הגוף והלב שלי בכלל מסתובבים בלב הג'ונגל עם תחתונים ומצט'ה ביד כדי לשרוד.

במהלך השנים נחשפתי ללא מעט ניסיונות שכנוע לגשת לאודישנים לתוכנית, אבל משהו בחשיפה הטלוויזיונית הרגיש לי שזה יותר מדי בשבילי, וויתרתי.

ביום קיץ לוהט בחודש יוני 2018 בעודי יושב עם אחי במשרדנו החדש על בניית העסק שזה עתה פתחתנו, אני מקבל שיחת טלפון, ולתדהמתי מגיעה הצעה מחברת ההפקה של הישרדות לצלם את העונה הקרובה. התרגשות, אמרתי שאחזור אליה והתגובה האוטומטית שלי הייתה לסרב. בדיוק הייתי בתקופה של התחלות חדשות, בנייה של קריירה מקצועית, זוגיות קרובה ופורחת. איך אעזוב עכשיו ואסע לצד השני של העולם? ובכלל, חודשיים רחוק מהמשפחה ומבת הזוג שלי, ועוד מיני מחשבות על החבר הכי טוב שמתחתן ועל הכלב שחייב את הליטוף שלי כל לילה.

הדבר הראשון שעשיתי אחרי שניתקתי את הטלפון היה להתקשר לבת הזוג שלי נעמה, ולספר לה את החדשות. היא כמעט התעלפה משמחה: ״אתה חייב לקחת את זה״ זה הדבר הראשון שאמרה במין ספונטניות מעוררת הערצה והוסיפה: " זו המתנה שלך לגיל 30 ואתה חייב לקפוץ על ההזדמנות". כך הגיב גם אחי, ובהמשך כל מי ששיתפתי בהתלבטות הזו.

החיים, אמרתי לעצמי, הם רצף של הזדמנויות ותזמונים. לעיתים מתכננים תכניות אבל אז מזומנות לנו הפתעות במהלך הדרך. כדאי לקטוף הזדמנויות כאלה. תוך הקשבה ללב ולאינטואיציה החלטתי לצאת למסע הזה ולהשאיר את כל הלבטים מאחורי.

מאותו רגע של החלטה, יצאתי למסע הכנות ארוך שכלל התארגנות מעשית והכנה נפשית לצעד הזה. הפקה כל כך גדולה בחוץ לארץ. ואיזה ציוד לוקחים? מה אם יחסר לי משהו מסוים? איזה בגדים צריך? איפה אגור? את מי אכיר שם? כמה מצלמות אקח? כמה עדשות? ומה עם קפה שחור?? מכל הטיולי הצילום הארוכים שיצאתי אליהם בהפקה כזאת עוד לא הייתי...

נותרו חודשיים עד הטיסה. ולא ידעתי מהו היעד שאליו אני נוסע, שכידוע נשמר בסוד עד הרגע האחרון מה שלא מנע ממני להעלות ספקולציות לגבי המיקום ומה שאפגוש שם. זה היה הזמן שבו דמיינתי את כל מי שאפגוש. לימים התברר שהפער בין הדמיון שלי לבית המציאות שפגשתי רק הלך וגדל עם הזמן לאורך המסע.

סוף אוגוסט המיוחל הגיע, אני יוצא לשדה ומתחיל את המסע שבו הכל עתידי להתרחש. הנסיעה למקום בו תתרחש התוכנית ערכה כשלושה ימים. שלוש טיסות ארוכות לצד השני של העולם, נסיעה של 15 שעות באוטובוס ועוד שעתיים בסירה עד שהגענו למחנה שלנו - וכל זאת בשביל לתת ל-18 מתמודדים הזדמנות לחוות הישרדות כמה שיותר רחוק (פיזית ומנטלית) מהארץ הסואנת בה הם חיים.

בדרך למחנה שלנו עברנו על פני בקתות קטנות שנראו כ"לא ראויות למחיית אדם", וחשבתי לעצמי על הקונספט של התכנית הישרדות. אנחנו עושים את כל הדרך הזו כדי ליצור תנאי הישרדות מלאכותיים בעוד שכאן חיים "שורדים" אמיתיים שאלו החיים שלהם יום יום ואף אחד לא מסריט אותם והם גם לא מסתיימים אחרי חודשיים. צובט את הלב.

ההרגשה שלי הייתה שלא משנה כמה אמפטי אהיה לאנשים, כמה שאנסה להתחבר לבנאדם שמולי, לאותו אחד שנולד על האי, לא אוכל להיות חלק טבעי מהמקום הזה. לא אוכל להבין אותו או להכיר אותו באמת. הרגשתי שלא משנה כמה אסתובב פה, החוויה פשוט לא תגיע לרמה של חוויה אבסולוטית כמו שהייתי רוצה.

עם הזמן נוצר בי חשק עז להיות לרגע מקומי, להסתכל מסביב ולהכיר כל שביל, שיח ועץ בכפרים הללו ,וכל ילד שרץ בין השדות הבלתי נגמרים של האורז. להיכנס לראש שלו, מה עובר לו בראש שהוא רואה אותנו מגיעים לפה כל הזמן בג׳יפים האלה? איך החיים שלו ? האם טוב לו?

בתור צלם, התמונות מתעדות את נקודת המבט שלי על החיים. הן הדרך שלי לתקשר אליכם מה מעניין אותי, ומה מרגש אותי. היה חשוב לי בין השאר לתעד את הדיסוננס בין תכנית הריאליטי המצולמת על האי, לבין המציאות של אותם אנשים החיים שם ליד.

ברגעים שבהם לא נדרשתי לעבודתי כצלם של ההפקה, הרחקתי מהמגורים שלנו ומרמת החיים הטובה שהייתה לנו שם, יצאתי לכפרים ולבקתות הקטנות כדי לקבל קצת פרופורציות ולהבין שבחיים הכל יחסי. הגיחות הקצרות יצרו את הסיפור שלי על חצי האי הכה מיוחד הזה. כל תמונה מספרת סיפור שלם, של ילד, של משפחה, קהילה וכפר דרך העיניים והעדשה שלי. הצלחתי לראות, להבין ולצלם חיים מלאים וצנועים, מחוברים ואותנטיים. אני מקווה שהצלחתי להעביר מבעד לעדשה את המפגש היום יומי של המקומיים עם הטבע הפראי, באופן ישיר ובוטה, באופן שונה מהמפגש המתווך שלנו איתו. הבחירה שלהם היא פשטות וקירבה לטבע.

נדמה כי התרחקנו מהטבע האמיתי עד כדי כך שאנו מיצרים לעצמנו אירוע חיצוני מלאכותי. כדי לנסות להתחבר לחיים פשוטים בטבע, אנחנו צריכים. היום אנחנו צריכים ליצור תכנית ריאליטי בשביל להיזכר מי אנחנו ומה אנחנו. יש לנו, "המערביים" נטייה לחשוב שהאנשים כגון אלה, חיים במצב ההישרדותי. מקיימים עצמם ברבדים של הצרכים הבסיסיים ולא יותר מזה. במהלך המסע הזה ראיתי את המרחק בין התפיסות הסטריאוטיפיות שלי, כתוצר של העולם המערבי. הסתבר לי שאותם מקומיים חיים חיי משפחה וקהילה מלאים, לומדים ומתפתחים ועוסקים במימוש עצמי. הם בעיקר נהנים מהאינטראקציה החזקה עם הטבע ובכל הטוב שהוא והחיים טומנים בחובם.

אז בשביל אנשים מסוימים התמונות האלה הן עוד פרצוף של אדם אקזוטי או סתם ילדה חמודה. בשבילי התמונות האלו הן מראות. מראות המאפשרות לי להסתכל בפרספקטיבה אחרת על התרבות שלי, שלנו. רגעים שמאפשרים לי הפסקה קטנה ממרוץ החיים, שנותנים לי את האפשרות לעצור ולחשוב על שאלות קיומיות כמו: עד מתי נתרוצץ סביב עצמו, עד מתי נלחם אחד בשני ונחטט לאנשים אחרים בחיים, מתי נתחיל להתעסק בדברים החשובים באמת, נשים את הדרמות המיותרות בצד, ונתחיל לחיות...

אחרי 11 שעות טיסה, בתחנה הראשונה- הונג קונג.

״עת שהשתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה, זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא״

יעד סופי.

בדרך למחנה, אחרי 10 שעות נסיעה אחרי שנחתנו במנילה. מתחילים לראות את כל הצבעוניות שעוטפת את המדינה, השמש עולה על היום הראשון שלנוף ויחד איתה האוטובוס מתחיל להתעורר.

בעצירה ראשונה להתרעננות כבר מתחיל לראות סימנים שמזכירים לי תקופות יפות במזרח, לא רחוק מהפיליפינים.

תחילתו של מסע מופלא

העמסת הציוד לנסיעה האחרונה ב״בארקה״, סירת נוסעים, לחצי האי קרמואן.

יורדי הים הפיליפינים

בדרך למחנה אנחנו חולפים על בתי המקומיים ומתחילים להרגיש את האווירה הכפרית

חצי האי קרמואן, הבית שלנו לחודשיים הקרובים, זכה לפרסום בשל אתר הצילום הפופולרי ביותר מזה 11 עונות של הישרדות.

חלק ניכר של הכלכלה בחצי האי מתבסס על ההפקה, ומייצר הזדמנויות העסקה לרבים מהכפרים מסביב. אפשר לראות מיד את התרגשותם של התושבים עם הגעתנו.

אחרי כמה ימים של עבודה וכניסה לשגרה, מפלס הלחץ ירד והתחלתי לנצל את הזמן הפנוי שיש לי ויצאתי לשוטט בכפרים הסמוכים. כאשר אני עוסק בצילום תיעודי עדשות רחבות, 50 ממ ומטה, הן האהובות עלי ביותר. אני חושב שמצלמים אנשים בסביבה הטבעית שלהם יש חשיבות גדולה, לא פחות מהאדם עצמו, למקום בו הם נמצאים שיכול לספר לנו המון על האדם שנמצא מולנו.

אילווד הוא הכפר הקרוב ביותר למחנה שלנו ונמצא כעשר דקות הליכה, בדרך אליו טרסות גדולות של אורז ושטחים פתוחים למרעה ושאר גידולים חקלאיים.

הבתים מסביב, בהצצה ראשונית ניראים מסודרים ומטופחים ומסתבר שיש חשיבות גדולה לניראות הבית.

כאשר נכנסתי בשערי הבתים לפגוש את האנשים, תחילה התקבלתי בפרצופים נבוכים בעיקר למראה .המצלמה

על אף ביישנותם תושבי הכפר קיבלו אותי בסבר פנים יפות והיו נחמדים מאוד.

חוץ מהצמחייה היפה, כמעט תמיד מעטר את הבית חבל כביסה צבעוני התלוי בחצרות הבתים מכל עבר

דניאלה, הילדה בתמונה, הייתה מאושרת שביקשתי לצלם אותה בזמן שהפרעתי לה ולאחיותה לשחק בכל הבא ליד ונראה כי האינטרקציה בין אנשים משחקת תפקיד מרכזי בחייהן

תמונה טיפוסית בשעת אחר הצהריים של ילדי הכפר חוזרים מבית הספר הסמוך.

זריחה עולה על יום חדש, רוב צוות ההפקה היה יוצא באור ראשון ליום הצילום.

כמעט כל הלוקיישנים של הצילומים היו בקבוצת האיים של חצי האי קרמואן, כמו שכבר סיפרתי, הפך מפורסם מאוד מאז החלו צילומי הסדרה וזכה לעלייה יציבה ומתמדת בתיירות.

סירת צוות במעברים בין הלוקיישנים

אחד מנהגי הסירות בטיפול יומיומי בכלי השייט שלו, אני חושב שאחד הדברים שמקרבים בינינו לבין אנשים מתרבויות שונות הן החיפוש כמה אנחנו דומים לא בכמה אנחנו שונים ..

אחד המקומיים בזמן הכנת ארוחת הצהריים שלו

מקומיים אחדים עובדים כשומרים בסטים של צילומי הסדרה השונים, השומר הזה היה במפרץ פיטוגו אחד מהסטים הקבועים שלנו וגם נחשב לאחד מנקודות העצירה הפופולריות במסגרת סיורי האיים בחצי האי.

המקומיים נימצאים בסט הצילומים ושומרים עליו ועל הציוד הנמצא שם בכל תקופת הצילום עד לסיום העונה.

הפיליפינים העובדים בהפקה על כל תפקידיהם אנשים מקסימים ונחמדים ועובדים במסירות וכישרון אין סופי

עובדי ההפקה מתחלקים לעשרות תפקידים שונים ומגיעים מהכפרים השונים באיזור וחלקם מגיעים אפילו מהבירה מנילה.

רובם, עתירי ניסיון ועובדים עם כל ההפקות של התכנית מכל המדינות. כאמור חצי האי קרמואן הוא אתר צילום פופולרי מאוד לא רק על ההפקה הישראלית אלא גם על עוד מדינות רבות

בין לבין תופסים העובדים מנוחה במחנות המאולתרים שנבנים בזמן הצילומים

דקסטר וארווין, צלמי וידאו, הגיעו ממנילה הרחוקה. גם הם עובדים עם ההפקות השונות ומצלמים עם ההפקה הישראלית מעל ל4 עונות.

״מנוחת הלוחמים״

בפעמים הבאות שיצאתי מהמחנה החלטתי להרחיק קצת יותר לכת ולרדת לעיר הגדולה ביותר באיזור, בדרך עברתי שוב בבתים הקרובים אלינו ולפרצופים שהתחילו להיות מזוהים יותר ויותר.

הרחוב הראשי בכפר הקרוב אילווד, דרכו עוברים כדי להגיע לעיר הגדולה קרמואן.

את הדרך קיצרתי בטוקטוק שלקחתי מאמצע הדרך, טוסטוס שהלבישו עליו ספסל מרובה מושבים. ההליכה לעיר קרמואן מהמחנה ארוכה ולוקחת באיזור השעתיים. והנסיעה עולה באיזור ה3 דולר.

הרחוב הראשי ניראה כמו בכל עיר טיפוסית באזורים אלו, מלא בחנויות, מסעדות ביתיות ואוכל רחוב ואפילו חנויות מזכרות עם באפים ומחזיקי מפתחות של הישרדות.

דוכן טיפוסי למכירת אוכל מקומי, שניסיתי להבין איזה בשר בדיוק הם מוכרים לא ממש הצלחתי להבין והחלטתי לוותר על התענוג.

דוכן נוסף ברחוב הראשי

קשה להבין ממבט ראשון מה בדיוק מוכרים בכל חנות וניראה שלעיתים הם פשוט אוספים כמה מוצרים רנדומליים ומציעים אותם למכירה.

התחלתי להתרחק מהמרכז וללכת לכיוון השוק המקומי

ילדים באחת מהסמטאות בעיר

השוק המרכזי של העיר נמצא במחרק הליכה של עשר דקות מהרחוב הראשי מציע בשר טרי, דגים ופירות. ממנו יוצאים גם כל האוטובוסים למקומות השונים ברחבי הפיליפינים.

מנטה ריי בבסטה של דגים בשוק המקומי

מבט רחב על השוק

בחזרה למחנה בטוקטוק הנופים כבר התחילו להיראות מוכרים יותר ויותר.

בדרך לעיר ובחזרה ממנה עוברים ב-״גשר הצרפתי״ גשר שנבנה על ידי ההפקה הצרפתית שצילמה שם את אחת העונות שלה בעבר.

בזמן הנסיעות ללוקיישנים אחת התמונות שרואים באופן יום יומי הם הדייגים היוצאים מכפרי הדייגים הסמוכים, בזריחה לדוג בים האינסופי של חצי האי. במהלך העונה הייתי יוצא לא פעם מוקדם יותר כדי לצלם את פעולת הדייג לפני תחילת הצילומים.

תחת הרשות של חצי האי יש מעל ל50 כפרי דייגים ולחלקם אפשר להגיע רק בסירה.

רוב הדייגים יוצאים מכפר הדייגים, פנימאן, שהיא גם נקודת יציאה מרכזית לשייט באיים.

רצועת החוף של פנימאן פחות נוחה לרחצה ומלאה בסירות החונות על החוף.

תושבי הכפר פנימאן בניסיון להילחם בגלי החוף

בפנימאן הייתה ממוקמת גם הסדנא של הישרדות בה היו הצוות הישראלי והפיליפיני בונים, מציירים, תופרים, וצובעים את כל התפאורה והמשחקים של העונה.

דני, אחד מעובדי הסדנא

הנגרייה של הסדנא

אחד העובדים צובע תפאורה למשחקים.

הנוף הנשקף מהסדנא ושאריות מהמשחקים והתפאורה וניצולם על ידי הילדים המקומיים לספסל לאתנחתא באמצע היום.

פנימאן התגלתה כמקום האהוב עלי ביותר לשיטוט ולחיפוש אחר אוצרות לצלם אחרי צילומים, באזור הכפר הייתי הולך לרצועת החוף בדרך כלל בשעות אחר הצהריים ממש לפני השקיעה, שנקראת ״שעת הקסם״, שבוו האור רך ומוזהב ומאוד מחמיא לאובייקטיים המצולמים. גם שם האנשים התגלו כנחמדים מאוד, ורוב האנשים שפניתי אליהם הסכימו להצטלם ברצון רב.

לפעמים פורטרט של אדם יכול להיות רק תקריב על כפות הידיים שלו שמספרות סיפור של חיים שלמים.

שעת שקיעה בכפר פנימאן

בכמעט 100 אחוז מהמקרים אני מבקש את אישורו של המצולם לצלם אותו משתי סיבות עיקריות האחת היא מפאת הכבוד אליו והשנייה היא כי מעניין אותי לשוחח איתו וליצור איתו אינטרקציה גם אם זה לכמה שניות בודדות. ואם הוא ממש זורם גם לביים אותו ולבקש ממנו להצטלם במקום מסוים ובהבעה מסויימת שיכולה לחזק את הסיפור שלו.

הסיפור של האנשים שעומדים מולי מעניין אותי מאוד ואני מוצא במצלמה כלי נהדר להתקרב לאנשים שעם הזמן למדתי שגם הם מחפשים את הקירבה והחום האנושי.

תמונה רגילה בחוף, עובדים מקומיים לוקחים מהסדנא ציוד לצילומים. מעבר לכך שאני מוצא במצלמה כלי נהדר להתקרב לאנשים, אני מוצא בה כלי חשוב מאוד להעביר את הסיפור של האנשים, של התרבות, ושל העולם בו אנו חיים ולשתף אותו עם אנשים אחרים ולא רק לעצמי.

זמני הנסיעה לאתרי הצילומים מפנימאן משתנים ויכולים להיות בין 5 דקות לחוף הקרוב ועד שעה לחוף הרחוק ביותר.

בכפר היינו מתניידים בכלי רכב המזכיר מין שילוב של אוטובוס ומשאית קטנה הנקרא ג׳יפני, הלוקיישנים .של הצילומים ברובם היו די קרובים לחוף שאליו הגענו בסירות ולכן הנסיעה לא הייתה ארוכה

הכפר נמצא בעלייה מתמדת של מבקרים הרבה בזכות העונות של הישרדות שצולמו שם ומדי שנה נפתחים שם גסטהאוסים חדשים ומסעדות וגם בגלל שהכםר הוא הנקודת יציאה לטיול שייט בכל האיים באיזור.

דייג מייבש את הדגים שתפס בדייג.

אוכל מקומי בתהליך הייבוש, שאפשר למצוא הרבה ממנו בשווקים בעיר הגדולה של קרמואן.

זויות נוספת על תהליכי הייבוש של הדגים.

חבל שאי אפשר להעביר גם ריח בתמונה :)

דייג נוסף בשעת מנוחה.

מבט מהסירה לכיוון החזרה לחוף במחנה שלנו ״גוטה״.

מבט לים מחוף המחנה בגוטה

באמצע העונה עבר טייפון בשם ״מגנקוט״ באוקיינוס השקט וצפון המדינה. כתוצאה מכך נהרגו כ25 פיליפינים בעיקר ממפולות בוץ., ויותר מ100 אלף אנשים נאלצו לפנות את בתיהם. אמנם אנחנו לא היינו בעין הסערה אך גם אצלנו סערו הרוחות, הייתה עליה במפלס המים וגשים עזים שבעקבותם נאצלנו לעצור את הצילומים בגלל התנאים הקשים.

הגשם לא חסך עלינו גם שחזרנו לצלם אחרי 24 שעות ובכלל במהלך העונה ירד עלינו לא מעט גשה כיאה למדינה עם אקלים טרופי ובחודשים ספטמבר- אוקטובר, תקופה שבה המונסונים הכי מורגשים. ההתארגנות עם הציוד למזג אויר כזה היא לא פשוטה והצטיידנו בשקיות זבל, מעילי גשם, כיסויי מצלמה מיוחדים או כל דבר אחר שיכול להגן עלינו מהרטיבות.

גם לאחר שנרגעה הסערה, הים המשיך להיות סוער ומפלס המים סירב לרדת, מה שגרם לגלי חוף גבוהים והקשה עלינו לצאת מהחוף בסירות ובעקבות כך היינו צריכים לסוע לביקאל, הכפר הקרוב אלינו ביותר שלו נמל קטן עם ירידה נוחה יותר למים.

לביקאל מגיעים מכל האיים באזור ומשם ממשיכים לכיוון קרמואן בטוק טוקים לעבוד, ללמוד או לעשות סידורים בעיר הגדולה באיזור.

מבט לנמל הקטן ול״תחנה המרכזית״ הקטנה בכפר ביקאל.

אזור הנמל של ביקאל התגלה המקום יפייפה והומה אדם, על המזח היו מספר חנויות קטן ואוכל רחוב. וכמה מטרים ספורים מהמים יש מגרש כדורסל בצבעי הים והשמיים.

בחור מקומי משקיף על הצעירים המשחק במגרש ממולו

דוכן אוכל רחוב במזח של ביקאל

הכפר הקסים אותי כל כך עד שהחלטתי לנצל את אחד מימי החופש הספורים שהיו לי כדי לטייל בו. במרחק הליכה קצר מהמזח מצאתי את אחד הבתי ספר היפים, לצערי היה זה יום שבו רוב תלמידי בית הספר נסעו לתחרות ספורט גדולה אבל הצלחתי להנות מיופיו בכל זאת.

הצצה לאחת הכיתות בבית הספר.

וילת המודחים הייתה קרובה מאוד למזח וישבה על נהר קטן ומקסים

הנהר היה מקום משחק לילדים הגרים מסביב, וגם כדרך תחבורה לשוט עליו

לאורך הנהר ניתקלתי בהרבה בתים מאולתרים הבנויים מקש, עצים ובוץ ובאנשים המאכלסים אותם.

המים של הנהר לא היו מספיק נקיים ואת הכביסה ומי השתיים היו התושבים לוקחים ממאגרי מים וצינורות אשר פרוסים במקביל לכביש הראשי המוביל חזרה לעיר הגדולה קרמואן.

הנוף המשקיף מטה מהגשר הצרפתי בדרך חזרה למחנה

אחד הילדים של הכפר אילווד, הכפר הקרוב ביותר למחנה, בשעת דיג בנהר מתחת ל״גשר הצרפתי״.

נוף מוכר הנשקף מהסירות בדרך לעוד לוקיישן

הים הפיליפיני מלא בחיות ודגים מוזרים כולל את אחת המדוזות המסוכנות ביותר

לא רחוק מאתר הצילומים, מרחק של חמש דקות הליכה ראיתי את הבתים הללו מוחבאים בין עצי הקוקוס.

בזמן הפסקת הצהריים קפצתי לראות מה מתרחש שם. הבחור שעבד על העצים חייך אלי עם העיניים וכך קיבלתי אישור להוציא את המצלמה ולתעד אותו עובד עם העץ. בזמן שילדיו או נכדיו (לא הצלחתי להבין כי הוא לא דיבר מילה באנגלית) תפו מהצד והסתקרנו מאוד.

לבסוף הוא שלח אותי על אוחרי הבית לראות את המוצר המוגמר. מלכודות דגים אשר הדייגים מציבים בנקודות אסטרגיות ברחבי חצי האי.

לקראת סוף העונה יכולתי גם להרגיש את השינוי שחל אצלי אך גם את הקבלה שלי מצד המקומיים, אפשר להגיד שהם כבר התרגלו לנוכחות שלי והצלחתי לקבל אשרת כניסה רחבה יותר לחייהם הפרטיים

שעת צהריים בכפר הסמוך

כדורסל התגלה למשחק הפופולרי באיזור וסלים מאולתרים צצים בכל פינה בג׳ונגל המקיף אותנו

את אותו הבוקר לעוד יום חופש, ניצלתי בללכת מוקדם לבית הספר המקומי לאחר שבית הספר הקודם שהייתי בו היה כמעט ריק מאדם. רציתי לראות את אותה תמונה יפה שחזרה על עצמה מספר פעמים שאותה ראיתי בדרך או בהחזרה לצילומים של הילדים ההולכים לבית הספר ואותם מלווה השמש הרכה קצת אחרי שעות הזריחה.

מסתבר שגם הפעם לא שפר עלי מזלי ובית הספר היה ריק, אמנם הילדים הגיעו אבל בפתאומיות הגיעה המנהל והודיעה שהיום לא יהיו לימודים אלא ישיבת הנהלה מיוחדת ושיחררה את הילדים הביתה.

הילדים כמובן קרנו מאושר ונשארו לשחק בחצר המתקנים ובעוד משחק ריקודים שהיה משעשע מאוד מהצד. לאחר שילדים התעייפו והתפזרו לבתים המשכתי לרדת שוב לכיוון העיר הגדולה אולי בפעם האחרונה לעונה זו.

כמובן שעצרתי מספר פעמים בדרך והלכתי לאיבוד בין הבתים והחצרות.

אחרי שעה של הסתובבות החלטתי לקצר את הדרך עם טוק טוק וירדתי שוב ברחוב המרכזי של העיר שהיה די עמוס באנשים.

ברחוב המרכזי נמצא גם בית הספר של תושבי העיר וכמובן שנכנסתי להציץ. חבורת בנות חמודות התאמנו במשחק שבתרבות שלנו נתפס כספורט מאוד גברי ומאוד נהנתי לראות את השינוי המרענן הזה. המורה שלהם שיושבת בקצה הימני של הפריים זיהתה אותי ולרגע חשבתי שהיא תבקש ממני לי לא להפריע. אך למרבה הפתעתי היא עלתה לכר הדשא בהליכה גאה והחלה להשוויץ בחבטות המדויקות שלה.

כאשר יצאתי מבית הספר החלטתי להתחיל להסתובב בסמטאות הקטנות ובשבילים ולנסות שוב ללכת לאיבוד, מניסיוני בצילום מסוג זה אני מגיע למקומות אינטימיים יותר אשר רחוקים מהמרכז ומהתקהלות האנשים ברחובות הראשיים. באחד מהבתים שהיה מוקף בגדר היה חור קטן שדרכו הצצתי לקול הצחקוקים ששמעתי מעברו השני, בחריץ הקטן ראיתי ילדה יפייפה וביקשתי את אישורה להכנס. כמובן שהיא נענתה בחיוב ויצאה לכניסה הראשית להכניס אותי לביתה והתיישבתי מולה ומול חברתה וניסיתי לנהל שיחה. הילדות טיפה התביישו אבל בין הציחקוקים הבלתי ניגמרים סיפרו לי שהן בנות 15 ולומדות בבית הספר הקרוב. צילמתי אותן ואת סבתה של אחת מהן בזמן שהיא מכינה סלט פאפיה טרי והמשכתי לדרכי.

סלט הפאפיה נחתך באילתור רב, בצורת גריפה עם פקק של משקה מוגז וכך נוצר החיתוך דמוי גפרורים דקיקים של הפרי, שבשפה המקצועית ניקראה ״ג׳וליאן״.

ילדים מתרגלים ריקוד בפארק של העיר.

מקומי מנביט את הסחורה המקומית

העיסוק הבלתי פוסק של הפיליפינים בתרנגולים לבש צורה פחות נעימה באותו היום והייתי עד למלחמת תרנוגלים, ספורט אכזרי שמאוד מקובל אצלם. הופתעתי מאוד לגלות בתוקפנות הרבה של התרנגולים שמין הסתם נגרם בעקבות אימונים רבים אך עדיין הפתיע אותי לרעה. הספורט אומנם הומצא האירופה במאה ה-12 אך מאז הוצא מחוץ לחוק שם. הספורט נשאר חוקי ופופולרי מאוד בעיקר במדינות דרום מזרח אסיה ואף לא רחוק מהעיירה ישנו אצטדיון גדול שמארח טורנירים על בסיס שבועי.

הג׳ונגל נראה כמעט מכל פינה בעיירה ומקיף אותה בכל צדדיה.

צעיר פיליפיני שנראה מינימום כמו כוכב קולנוע.

לקראת שקיעה התחלתי לחזור לכיוון המחנה ועצרתי כמובן באילווד שוב

נהנתי לספוג כמעט בפעם האחרונה את האווירה הקסומה בשעות האלה בכפר

את המרחבים והירוק ואת חיות הבר בהפסקה

נהנתי לראות את הילדים בשעת משחק ואת הקשת הרחבה של האילתורים שלהם למשחק ולהנעים את זמנם.

מהעבודה המסחרית שלי אני רגיל להסחב עם המון ציוד, ודווקא פה יצאתי לטייל כמה שיותר קל ובלתי תלוי בציוד וכמה שפחות מסורבל. סמכתי יותר על עדשה אחת ועל האור הקיים בכדי גם להתרכז כמה שיותר בסיטואציה מולי ולא בפרטים טכניים ויצירת אור מלאכותי ובעיקר בשביל לאפשר לי להגיע למקומות שלא הייתי מגיע עם ציוד ובכדי לסגל לי אווירה יותר זורמת בצילום. בסיטואציה מולכם באמת הצלחתי להגיע לבית האחרון בכפר שבנוי ממש לטרסות אורז, עקבתי אחרי צלילי מוזיקה חזקים ממרכז הכפר וכשהגעתי, קיבלו אותי עם חיוכים גדולים ועוגת יומהולדת.

המשפחה המקסימה חגגה יומהולדת לאחד הילדים, שרו ורקדו והיו באווירה כיפית ומרגשת.

עם הזמן שעבר וככל שחזרתי יותר ויותר לכפרים הבחנתי שגם משהו אצלי נרגע מבחינה צילומית, הייתי פחות לחוץ על להוציא תמונות טובות והצלחתי יותר להתחבר למקום ולאנשים, הצחלתי גם להפוך מתייר שמצלם מקומיים, לסוג של ״זבוב על הקיר״ שמתעד רגע מסוים בתרבות אחרת או בחיים היומיומיים של האנשים והמשפחות שחיות שם. בשניה שהורדתי את המצלמה והתחלתי להסתכל, אז התחיל הקסם האמיתי לקרות.

Created By

ohad kab

Appreciate

Credits:

yogev raziel

SURVIVOR BLOG BY OHAD KAB

Report Abuse